פסק-דין בתיק ת"א 37473-08

כללי

1.                 ביום 27.07.01 נפגע מר דוויאת איברהים (להלן: "הנפגע") בתאונת דרכים, עת שנהג ברכב מ.ר 5044210 במסגרת עבודתו בחברת "זמורה בצלאל קבלנות ושירותים בע"מ" (להלן: "החברה"). הרכב היה רשום על שמו של מר זמורה בצלאל שהיה מנהל החברה (להלן: "מנהל החברה"). הנפגע קבל גמלאות מן המל"ל והתביעה דנן היא תביעת שיבוב של המל"ל בגין הגמלאות ששלם לנפגע.

2.                 בין המוסד לביטוח לאומי - התובע (להלן: "המל"ל") לבין הנתבעות, איילון חברה לביטוח בע"מ ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן: " הנתבעות"), נערך הסכם אשר נועד להסדיר את מערכת היחסים שבין המל"ל, המשלם גמלאות לנפגעי תאונות דרכים, מכח חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: " החוק"), לבין חברת הביטוח האחראית לפיצוי הנפגעים, מכח פוליסת ביטוח בת-תוקף.

3.                 בבסיס המחלוקת בין הצדדים עומדת שאלת פרשנותו של ההסכם ומסמך ההבנות שנלווה אליו.

4.                 אין חולק, כי כאשר עובד נפגע בתאונת דרכים שהתרחשה ברכב המעביד, כשהנסיעה היא לצרכי המעביד, פטורות המבטחות מחובת שיפוי כלפי המל"ל. המחלוקת היא בשאלה מהו "רכב המעביד", ואם במקרה דנן, יש לראות ברכב בו נהג התובע כ"רכב המעביד".

טענות הצדדים

5.                 התובע טוען כי הנתבעות לא עמדו בנטל הראיה להוכיח בעלות קניינית וכי לא נסתרה חזקת הרישום, ולפיה הרכב הינו בבעלותו הפרטית של מנהל החברה ולא בבעלות החברה. על הנתבעות, המבקשות לסתור את חזקת הרישום, מוטלת חובת השכנוע לסתור חזקה זו.

לחילופין, טוען התובע כי את המונח "רכב מעביד" יש לבחון על פי כוונת הצדדים, אותה יש לדלות בדרך פרשנית בהתאם להסכם שבין הצדדים ומסמך ההבנות שנלווה לו. התובע טוען כי כוונת הצדדים הייתה לרכב שהבעלות עליו רשומה במרשם שבמשרד הרישוי על שם המעביד. לרישום במשרד הרישוי משמעות מהותית ומעשית. בנוסף, יש לקבוע כי המושג "רכב בבעלות המעביד" בהסכם משמעותו "בעלות רשומה", המונעת את הצורך בהתדיינות.  

לטענת התובע, הפרשנות המשפטית של ההסכם מובילה למסקנה כי הבעלות הרשומה היא הקובעת ודין התביעה להתקבל במלואה, ועל הנתבעות לשלם לתובע, על פי ההסכם, סכום של 784,382 ש"ח בגין דמי פגיעה וגמלאות נכות עבודה וכן 136,453 ש"ח בגין ניידות ודמי הלוואה, בסך הכל 920,835 ש"ח.

6.                 הנתבעות טוענות בראש ובראשונה, כי יש לזקוף לחובת התובע את הנזק הראייתי שנגרם, עת הגיש את תביעתו בשיהוי רב, בחלוף 7 שנים ממועד התאונה. כך למשל, החברה בה הועסק הנפגע לא קיימת שנים, כפי שציין מנהל החברה בסעיף 9 לתצהירו. מאחר והחברה אינה פעילה כבר מספר שנים, המסמכים אודות ענייניה לא נשמרו. במצב דברים זה, אותו יצר התובע בשיהוי הניכר בהגשת התביעה, לא ניתן להלין ולטעון כלפי הנתבעות על היקף הראיות שהציגו בפני בית המשפט.

בפני בית המשפט הוצגה עדות בעל החברה, עדות הנפגע ותעודת הביטוח של הרכב. לטענת הנתבעות, הן מעדות הנפגע והן מעדות המעביד עולה בבירור כי הבעלות על הרכב הנדון הייתה של החברה. היא זו שרכשה את הרכב והיא זו שנשאה במלוא עלויות האחזקה של הרכב.

מנהל החברה ציין בתצהירו כי הרכב היה שייך לחברה ושימש אותה לצרכי העבודות שלה; כי הרכב נרכש על ידי החברה ומכספי החברה בלבד; כי החברה היא שנשאה במלוא ההוצאות שנגרמו בגין טיפולים שוטפים להם נזקק הרכב, בגין הוצאות הביטוחים השונים לרכב והוצאות הדלק. 

הנפגע ציין בתצהירו כי הרכב בו נהג במועד התאונה היה רכב של החברה, אשר שימש את החברה לצורכי העבודה בחברה באופן קבוע. עוד ציין התובע כי כאשר היה מתדלק את הרכב, היה משלם באמצעות דלקן של החברה וכי החברה הייתה נושאת בעלות הטיפולים של הרכב במוסך.

הנתבעות טוענות כי עדות מנהל החברה בחקירתו הנגדית תומכת בהיות הרכב רכב חברה. בנוסף, העובדה כי למנהל החברה היה רכב אחר לשימושו וכי הרכב הנדון היה רכב עבודה צמוד לנפגע אף היא תומכת במסקנה כי המדובר ברכב חברה ולא ברכב פרטי. ראייה נוספת לכך כי הרכב היה בבעלות החברה עולה מתוך תעודת הביטוח של הרכב על פיה זהות בעל הפוליסה היא החברה. כל אלו מלמדים, לטענת הנתבעות, באופן חד משמעי וברור כי הרכב היה רכב החברה.

בפסקי דין רבים נקבע כי המבחן הקובע והפרשנות המחייבת להסכם שבין התובע לנתבעות, ביחס להגדרת "רכב מעביד" אינה המבחן הרישומי אלא המבחן הקנייני. כמו כן, ההלכה היא כי אין רישום הרכב במשרד הרישוי מהווה אקט קונסטיטוטיבי של העברת בעלות [ראה:רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח נ' בנק דיסקונט לישראל, פ"ד נ"א (4) 464].

בכל הקשור לתביעת התובע לשיפוי בגין קצבת ניידות המשולמת לנפגע, חוזרות הנתבעות וטוענות להתיישנות. האירוע התאונתי הינו משנת 2001 ואת הבקשה לתיקון כתב התביעה וצירוף העילה בעניין קצבת הניידות הגיש התובע במהלך שנת 2009, בחלוף 7 שנים ממועד התאונה.

נוכח האמור טוענות הנתבעות כי דין תביעת התובע להידחות.

      דיון והכרעה

7.      במקרה שבפנינו יש להכריע בפרשנות ההסכם ומסמך ההבנות, באשר לכוונת הצדדים בביטוי "רכב בבעלות המעביד", וזאת תוך שקילת כוונת הצדדים בעריכת ההסכם שיצר הסדר כללי ארוך טווח לפתרון התביעות העתידיות, תוך ויתור של המל"ל על שיעור גבוה יותר של השיפוי מחברות הביטוח, כדי להימנע מבדיקות פרטניות.